בס"ד
כי אם איגע אגיע

ASSEI

ASSOCIAZIONE  ISRAELIANA PER LO STUDIO DELLA STORIA DEGLI EBREI IN ITALIA

החברה הישראלית לחקר תרבותם ותולדותיהם של היהודים באיטליה

recensioni:

Scrittori, medici, rabbini ebrei nell’Italia del 1700 di Giulio Disegni   “La nostra ricerca inizia il primo gennaio 1700 e si ferma il 31 dicembre 1799. Affinché un personaggio sia inserito nel dizionario bibliografico, deve aver vissuto in Italia almeno un giorno nel corso di questo periodo. Ciò significa che il dizionario contiene i nomi di personaggi che han passato gran parte della loro esistenza nel XVII secolo, come Hizqiah Mordekhai Bassan (1632-1704), o nel XIX secolo, come Rachele Morpurgo (1790-1871)”. Sono questi i limiti temporali posti da Asher Salah, storico di origini fiorentine che insegna Storia all’Università di Gerusalemme e che ha appena pubblicato per l’editore Brill di Leiden-Boston nella collana Studies in Jewish History and Culture il volume Le Rèpublique des Lettres. Rabbins, ècrivains et mèdecins juifs en Italie au XVIII siècle. L’opera, in francese, è sì un vasto dizionario enciclopedico su autori ebrei del ’700, ma anche un testo fondamentale per chiunque voglia conoscere l’Italia ebraica del periodo attraverso le lettere, ossia attraverso la produzione letteraria in senso lato, di autori ebrei che si sono cimentatati nell’arte dello scrivere, non soltanto attraverso opere erudite o pagine di letteratura, ma anche – e qui sta davvero la novità e l’interesse per gli storici, gli archivisti e in genere gli appassionati di vicende ebraiche italiane – attraverso tutto ciò che ha a che fare con la carta scritta. L’autore ha quindi deliberatamente scelto, con sforzo non indifferente durato anni e anni di ricerca, di prendere in considerazione non soltanto le belles lettres, ma anche, in una prospettiva sociologica ancor prima che letteraria, di esaminare la produzione scritta degli ebrei italiani, e quindi anche diari personali, lettere, libretti di famiglia, quasi sempre manoscritti: questo perché le scritture private e i generi minori possono testimoniare uno spaccato di società non sempre restituibile attraverso le opere di maggior rilievo. Il concetto di opera letteraria è connotato dunque nel lavoro di Asher Salah da una certa “elasticità”, proprio perché, per saggiare la circolazione delle idee e dei valori espressi da un autore, è necessario avvicinare testi letterari ad altri generi di scrittura, così che i testi inediti divengono importanti al pari delle opere più conosciute. Perchè scegliere il ’700 come campo di indagine? Innanzitutto perché trattasi di un secolo poco studiato dal punto di vista della produzione letteraria, poi perché è un’epoca segnata da notevoli contraddizioni, durante la quale si assiste ad una certa decadenza, ma nello stesso tempo si avvertono le avvisaglie di un risveglio intellettuale, conseguenza del pieno ritorno dell’Italia sulla scena culturale e politica europea. Sulla storia letteraria degli ebrei in Italia era sino ad ora scarsa la presenza di studi, tanto che bisogna risalire all’opera di Marco Mortara pubblicata a Padova nel 1886, ossia l’Indice alfabetico dei Rabbini e Scrittori Israeliti di cose giudaiche in Italia, che completava e arricchiva l’opera che nel 1853 Hananel Neppi e Mordechai Ghironda avevano dedicato alla storia di rabbini e di sapienti ebrei italiani. E l’intento, degno di ogni lode, di Asher Salah è quello di aver ora restituito un quadro d’insieme completo e ricco di interesse e di aver studiato materiale per lo più disperso nei fondi delle biblioteche, con rare indicazioni bibliografiche disseminate qua e là nelle vecchie enciclopedie ebraiche o nei cataloghi delle collezioni di judaica. Da queste esigenze nasce dunque l’importante dizionario bio-bibliografico che include i nomi degli ebrei italiani che hanno lasciato almeno una testimonianza scritta della loro attività, letteraria o professionale, così come dei rabbini e dei medici. Le biografie dei vari personaggi riguardano le tappe principali della loro attività, le date di riferimento essenziali, le opere scritte o ciò che su di loro è stato comunque scritto: 1056 sono gli autori repertoriati. Per i testi manoscritti, sovente sono state indicate solo le biblioteche nelle quali sono conservati. Il dizionario, secondo le parole dell’autore dovrà costituire il primo passo verso la ricostruzione dell’attività intellettuale degli ebrei in Italia nel secolo che precede la prima emancipazione delle truppe napoleoniche nel 1799, epoca che conosce uno straordinario scenario di mezzi d’espressione e di generi letterari. Uno strumento, dunque, di grande interesse per gli studiosi, ma anche per quanti hanno interesse a ricercare nel lungo e ricco dizionario personaggi, genealogie, storie di vita vissuta, elenchi di rabbini che hanno operato e lasciato testimonianze della loro attività o dei loro scritti nel nostro Paese. Giulio Disegni   ====================================================================================== w w w . h a a r e t z . c o . i l עודכן ב- 20:05 06/11/2007 המרבה לנדוד ספרו הראשון, "הזהו אדם?", נדחה בידי הוצאות הספרים באיטליה, וגם כשפורסם זכה להתעניינות מעטה; באירופה לא גילו עניין מיוחד בספריו עד לאחר מותו, ולעברית תורגמו ספריו באיחור ניכר. רק בשנים האחרונות מגלה עולם הספרות את פרימו לוי. אלון אלטרס על הביוגרפיה הראשונה (והלא תמיד מוצלחת) של הסופר והכימאי מאת אלון אלטרס פרימו לוי: טרגדיה של אופטימיסט מרים אניסימוב. תירגמה מצרפתית: אביבה ברק. הוצאת זמורה-ביתן, 475 עמ', 92 שקלים פרימו לוי זכה להכרה חובקת עולם דווקא לאחר מותו ב-1987. בעשרים השנים שחלפו מאז התאבדותו פורסמו עליו מחקרים וביוגרפיות, סרטים נעשו על פי ספריו ויצירותיו תורגמו לשפות רבות. הספר "פרימו לוי: טרגדיה של אופטימיסט" מאת מרים אניסימוב, סופרת צרפתייה ממוצא יהודי, הוא הביוגרפיה הראשונה שהוקדשה ליוצר האיטלקי החשוב הזה. היא ראתה אור בצרפת ב-1996, ואחריה נכתבו ופורסמו ביוגרפיות נוספות באנגלית מאת יאן תומאסון וקרול אנג'ה, שניהם ב-2002. עבודת המחקר שעשתה אניסימוב מרשימה ביותר: היא מנסה לשחזר את חייו ודמותו של לוי מילדותו, ומשתמשת לשם כך במגוון מרשים של מקורות - ספריו, שיחות עם ידידיו ומכריו, ראיונות שהעניק בחייו, הקדמות שכתב ועוד. פרקי הביוגרפיה בנויים על פי המוקדים החשובים בחייו. לדוגמה, בפרק "כימאי וסופר" עומדת אניסימוב על הכפילות הנדירה הזאת בדמותו, שבמידה רבה עיצבה את אישיותו כאדם וכאינטלקטואל. בעיני לוי, הכימיה והכתיבה הספרותית היו שני מרחבים פיוטיים, והוא סירב לקבל את החלוקה הדיכוטומית המציבה את המדע בקוטב אחד ואת הספרות בנגדי. הקורא הישראלי, שספרה של אניסימוב פותח לפניו צוהר ראשון לחייו המרתקים של מחבר "הזהו אדם?", יופתע לגלות שלוי עבד ככימאי במשרה מלאה עד 1975 ורק אז יצא לגמלאות והקדיש את כל זמנו לעבודה ספרותית. דבקותו במקצועו המדעי לא היתה מקרית. ספרו המפורסם "הטבלה המחזורית", שראה אור בשנה שבה פרש מעבודתו ככימאי, היה ניסיון לכתוב את האוטוביוגרפיה שלו ככימאי. היסודות הכימיים נותנים את שמותיהם לפרקי הספר, ובאופן זה חוברות הספרות והכימיה יחד ליצירה אוטוביוגרפית רבת השראה, שאף הביאה ללוי, לראשונה בחייו, הצלחה מיידית וגורפת בקרב הקהל האיטלקי. זאת, בניגוד לספרו הראשון של לוי, "הזהו אדם?", שהתקבלותו היתה אטית הרבה יותר. "הזהו אדם?" נדחה בשנת 1946 בידי הוצאת הספרים האיטלקית החשובה "אינאודי"; העורכת אז היתה הסופרת נטליה גינצבורג, והיא דחתה את כתב-היד בטענה שהדברים שמתוארים בו אינם ספרות וגם אינם אמינים. לוי מימן בעצמו את פרסום הספר בהוצאה קטנה בטורינו, והוא זכה להתעניינות מעטה ונמכר, לדברי אניסימוב, במאות עותקים בלבד. דחייה זו מצד ההוצאה הממוסדת והקוראים פגעה קשות בסופר המתחיל, והוא אכן מיעט לכתוב בשנים שלאחר מכן. רק מקץ 12 שנים, ב-1958, לאחר דחיות חוזרות ונשנות, ניאותה "אינאודי" להוציא את הספר במהדורה מתוקנת, והוא נהפך לאחת מהצלחותיה הגדולות של ההוצאה. חוסר הרגישות הספרותי שהפגינה הוצאת "אינאודי" לא היה ייחודי רק לה. גורל דומה היה לספריו של לוי בחייו גם בצרפת, ישראל וארה"ב, ותרגומי ספריו הראשונים לא זכו כמעט לשום התייחסות במדינות אלה, כפי שמציינת אניסימוב. ואולם היא שוכחת לציין כי "הזהו אדם?" ראה אור בעברית רק ב-1989, יותר מ-40 שנה לאחר הופעתו באיטליה. יצירה חשובה זו ראתה אור ב"ספריית אפקים", סדרת העיון של הוצאת "עם עובד", ואולי גם שם לא ראו ביצירת המופת הזאת חיבור הראוי להתפרסם כספרות יפה. בפרק חשוב בביוגרפיה, "כתוב בלשון תמציתית ובהירה", מציגה אניסימוב את העקרונות שהנחו את לוי כסופר, אך אינה משכילה ללמוד ממושא הביוגרפיה שלה כיצד לתאר את חייו של איש מאופק, מקפיד במלותיו, מתרחק מכל הגזמה ורטוריקה ריקה. לא אחת, דווקא מתוך אהבה והערצה לגיבור ספרה, היא בוחרת בניסוחים מוגזמים המזכירים יותר נאומים של פוליטיקאים מאשר את הלשון התמציתית, הבהירה והמאופקת של פרימו לוי בכל יצירותיו. הבחירה הסגנונית הזאת שלה בולטת במיוחד לאור העובדה שהיא בוחרת להשתמש בספריו כמקור הראשוני לשחזור חייו, מצטטת מהם בהרחבה ואף מנסה לנהל עמם דיאלוג יצירתי. דוגמה מובהקת לכך היא הניסוח שבאמצעותו מאפיינת אניסימוב את יחסו של לוי ליצירתו של דנטה, אשר לו ייחס את הפרק "המזמור של אודיסאוס" ב"הזהו אדם?". כך כותבת אניסימוב: "ודנטה אליגיירי יהיה, ברגעים הקשים ביותר של חייו, גם באושוויץ, משענת, מקור להתייחסות, ראשיתה של המשכיות שתתפתח עד אינסוף" (עמ' 46); וכמה עמודים אחר כך: "הוא הכיר היטב את שירתו של דנטה, שממנו דלה זיכרונו מטאפורות רבות מספור גם באושוויץ" (עמ' 52). כאן עולה השאלה כיצד יודעת אניסימוב מה התחולל במוחו של לוי, ואיזה טעם היא מוצאת בהכללות לא-אמינות כמו "המשכיות שתתפתח עד אינסוף" או "מטאפורות רבות מספור". בדיון על ספר שיריו של לוי, "בשעה ארעית", מאפיינת אניסימוב את הפואטיקה של לוי ואת יחסו לשירה בצורה עמומה במיוחד: "לוי לא החשיב עצמו משורר גדול, אך לא חש כל רתיעה להיכנע לדחף, שהיה חקוק לדעתו במורשתו הגנטית (...) שירתו שזורה בחוט של חשיכה ושל עצב עמוק" (עמ' 360). אמירות סתומות כאלה על יצירתו הן מיותרות, בעיקר לאור מאמר שלו, שאניסימוב מצטטת בספרה, שבו הוא מפרט את התנגדותו למה שכינה "הכתיבה הסתומה". כדוגמה לכך הוא הצביע על משוררים גדולים שבחירותיהם הסגנוניות היו זרות לרוחו - כמו פאול צלאן, גיאורג טראקל ועזרא פאונד. חבל שאניסימוב בחרה אף היא ניסוחים עמומים שאינם מכבדים את העדפתו הברורה של לוי לכתיבה בהירה. כאמור, התקבלותו של לוי באיטליה, בישראל ואף בצרפת היתה אטית ובעייתית. אני מניח שבמקרה הישראלי, חלק מהאיחור בתרגום יצירתו נעוץ בהחלטתו של לוי לא להגר לישראל. אניסימוב פוטרת את החלטתו של לוי להישאר באיטליה מולדתו - למרות השואה וחוקי הגזע הפשיסטיים - במשפט תמוה: "לוי לא בחר לחיות בישראל. הוא אפילו לא העלה אפשרות זאת בדעתו מכיוון שבשובו מן המחנה מצא את כל בני משפחתו בריאים ושלמים" (עמ' 386). בביוגרפיה עבת-הכרס יש אם כך הרבה קלות דעת, וגם תרגומה של אביבה ברק והעריכה אינם נקיים מפגם זה. הספר רצוף החלטות תרגום ועריכה חסרות היגיון. כמה דוגמאות: שיריו הקצרים של לוי מכונים בביוגרפיה זו "פואמות", כאילו מדובר ביצירות רחבות-היקף ולא בשירים ליריים רגילים. חלק מהיצירות מצוטטות מן המהדורה הצרפתית ולא העברית או האיטלקית. בעמ' 282 מחזיקה אשה "נקניק אינסופי", ובאותו עמוד נכתב כי "מזג האוויר היה זוהר". לא קר, לא חם, לא גשום - אלא "זוהר". והרי גם אם הספר עצמו תורגם מצרפתית, אין טעם לתרגם גם את ציטוטי יצירותיו מצרפתית. זאת ועוד: בספרה של אניסימוב אפשר למצוא חזרות מדויקות על אותם משפטים המתייחסים לאותו נושא. לדוגמה, נאומיו של היטלר והשפעתם על מאזיניו: "התחוללו חילופי ברקים", מצטטת המחברת מדברי לוי (עמ' 249), ובעמ' 396 חוזר הציטוט האמור בשינוי קל: "היו שם חילופי ברקים". איני יודע מה משמעות הצירוף "חילופי ברקים", ואיני בטוח שהוא קיים בעברית או באיטלקית. אניסימוב גם תירגמה לצרפתית קטעים מביקורות שנכתבו באיטלקית על יצירתו של לוי. המתרגמת לעברית תירגמה אותם מכלי שני, וכך כנראה נולדו בתרגום שלפנינו משפטים חסרי פשר כגון "לוי חצב לעצמו אזור של מדע בדיוני איטלקי ובו הוא מציע מלנכוליה הומניסטית" (עמ' 342). במקור האיטלקי כתוב בפשטות שלוי יצר לעצמו מרחב של כתיבת מדע בדיוני באיטלקית. התאבדותו של הסופר הגדול הזה מחייבת את הביוגרף להתמודד עם הבחירה האכזרית שלוי עשה ב-11 באפריל 1987. מרים אניסימוב בחרה בסיום פיוטי: היא מביאה בעמוד האחרון את השורות שפותחות את "ארץ השממה" של ת"ס אליוט: "אפריל הוא האכזר בירחים". הקורא אמור לקשור בין פתיחתה של פואמה מפורסמת זו לאפריל האחרון בחייו של לוי. גם בחירה זו תמוהה: לחתום ספר שגיבורו היה קורבן של הטירוף האנטישמי בציטוט של משורר המוכר כאנטישמי מובהק; בעיני ראויה יותר הבחירה שעשה יאן טומסון בביוגרפיה שלו על לוי. הוא חתם את ספרו היפה בגילוי רב-ההשראה, שלוי ביקש שיחרתו על מצבתו את המלים היווניות המאפיינות את אודיסאוס "polla plankte" (המרבה לנדוד). הנה נסגר המעגל: הומרוס, דנטה, פרימו לוי, על כל המטען הקיומי, התרבותי והספרותי שהשילוש הזה מכיל בקרבו. פרימו לוי הסופר והכימאי האיטלקי-יהודי פרימו לוי נולד בטורינו ב-1919. במהלך מלחה"ע השנייה הצטרף לתנועת פרטיזנים איטלקית אך נתפס ונשלח ב-1944 לאושוויץ, שם שהה 11 חודשים. לאחר ששב לאיטליה, באוקטובר 1945, החל לכתוב את ספרו הראשון, "הזהו אדם", שראה אור לראשונה באיטליה ב-1947, בהוצאה קטנה ובמהדורה של כ-2,000 עותקים. לוי התאבד בשנת 1987 אלון אלטרס הוא סופר ומתרגם מאיטלקית כל הזכויות שמורות ,"הארץ" © ==================================================================================== sabato 29 settembre 2007

		Corriere della Sera Informazione che informa 29.09.2007 Punire e convertire, storia del Ghetto di Roma Gli storici si dividono Testata: Corriere della Sera Data: 29 settembre 2007 Pagina: 53 Autore: Dino Messina Titolo: «Punire e convertire, il Ghetto della discordia» Punire e convertire, gli storici si dividono sulla interpretazione della storia ebraica, Dal CORRIERE della SERA di oggi, 29/09/2007, a pag.53, un articolo analisi di Dino Messina sulla storia del ghetto romano. DISPUTA Una tesi innovativa sulla nascita del quartiere ebraico di Roma. Calimani: è buonismo Punire e convertire, il Ghetto della discordia Anna Foa: volevano integrarli. Prosperi: non rivalutiamo la Controriforma C hiudere nel Ghetto gli ebrei per «controllarli, educarli, spingerli alla conversione ». In una parola, integrarli. L'innovativa interpretazione di quella «mezza prigione » che fu il Ghetto di Roma, istituito nel luglio 1555 da Paolo IV Carafa con la bolla pontificia Cum nimis absurdum, verrà sostenuta domani pomeriggio da una delle maggiori storiche della materia, Anna Foa, docente alla Sapienza, durante gli incontri organizzati a Castel Sant'Angelo dall'editore Laterza. Ma la lezione, anticipata l'altro ieri in parte dal quotidiano cattolico «Avvenire», fa discutere gli specialisti. Intendiamoci, si tratta di sfumature, ma piccoli spostamenti dell'angolazione da cui si legge la storia possono risultare rivoluzionari. Innanzitutto Anna Foa sottolinea che negli anni della Controriforma, quindi del momento più aspro nella lotta ideologica contro le eresie, nello Stato pontificio l'atto di espulsione avviene contestualmente a un atto di inclusione, la creazione di due ghetti, ad Ancona, e a Roma. Mentre da tutti i territori dello Stato della Chiesa gli ebrei venivano espulsi, a Roma, ci dice Anna Foa, «si creò una netta separazione nel tentativo di convertire il maggior numero di ebrei, risolvere la questione ebraica una volta per tutte». Ogni strumento era buono: la coercizione economica, come proibire agli ebrei il commercio del cibo, quindi quello degli abiti e tessuti nuovi, fino a lasciare loro soltanto la vendita degli stracci. Dall'altro, una pressione ideologica, che consisteva sostanzialmente nelle prediche quotidiane tenute nel Ghetto dai missionari vaticani. Anna Foa sottolinea del resto anche i mezzi di persuasione: «I giovani ebrei che studiavano nella casa dei catecumeni ottenevano vantaggi economici, le ragazze povere convertite avevano assicurata una piccola dote. Alle giovani generazioni veniva sempre sventolata, con la conversione, una possibilità di uscita dal Ghetto». Con questa pressione pervasiva e continua, Roma, secondo la Foa, rappresenta un unicum rispetto ai ghetti delle altre città italiane. E i ghetti italiani nel loro insieme sono diversi rispetto a quelli europei. Senz'altro il modello di integrazione offerto a Roma funzionò di più rispetto a quello della Spagna, dove i «marrani» venivano discriminati in nome della limpieza de sangre. Paradossalmente lo Stato che guidava la guerra ideologica alle eresie, e quindi al giudaismo, pur non disdegnando talvolta il rogo, usava una strategia meno violenta di altre nazioni europee. Una visione che non convince completamente gli altri storici. «Troppo buonista» la definisce senza mezzi termini Riccardo Calimani, studioso del Ghetto di Venezia e autore di decine di libri sulla storia degli ebrei: il prossimo uscirà a giorni da Mondadori con il titolo Ebrei eterni inquieti. «Anna Foa — sostiene Calimani — ha dimenticato di ricordare che la filosofia di Gian Pietro Carafa, diventato Papa proprio nel 1555, era la stessa che animava Agostino nel quinto secolo: gli ebrei, pur essendo il popolo testimone, dovevano essere conculcati non avendo riconosciuto la natura divina del Cristo. Uso il verbo conculcare, secondo me più forte del termine "reprimere". In quest'ottica la Foa sostanzialmente ingentilisce il fenomeno del Ghetto». Calimani poi mette in rilievo la differenza del Ghetto di Venezia rispetto a quello di Roma: «A Venezia — dice — non è stata mai messa in atto quella coercizione ideologica continua attuata invece a Roma. Così come la Serenissima fu più liberale con gli ebrei, concedendo loro l'esercizio del credito, e lasciò che diventassero un soggetto economicamente forte anche se politicamente debole». La parola conclusiva a un raffinato studioso dell'Inquisizione come Adriano Prosperi, docente alla Normale di Pisa. «A Roma — dice Prosperi — gli ebrei nel corso dei secoli hanno mantenuto uno speciale rapporto con il Papa, il quale in quanto erede dell'imperatore romano era in grado di riconoscere i loro speciali privilegi. A ogni elezione, durante la cavalcata tra il Laterano e San Pietro i rappresentanti della comunità ebraica andavano incontro al nuovo Papa offrendogli la Torah. Il Papa accettava il gesto di sottomissione ma poi gettava il rotolo dietro le spalle come a sottolineare che non era quella la vera legge». Un rito che simboleggia la duplicità del rapporto tra la Chiesa e il Ghetto: insieme di oppressione e di protezione. «Di qui — aggiunge Prosperi — a rivalutare una figura come Paolo IV ce ne corre. Il modello pedagogico della casa dei catecumeni non può nascondere il carattere feroce del documento del 1555, definito da Attilio Milano, "la bolla asservitrice". La bolla Cum nimis absurdum premette che è assurdo che gli ebrei posseggano case, abbiano balie e servi cristiani, dato che Dio li ha condannati alla servitù verso i cristiani. A Roma si dice "figlio della serva" ancora oggi e forse non si ricorda più l'origine ebraica del detto. Quanto alla politica di conversione attuata con la casa dei catecumeni, servì soprattutto alla preparazione dei bambini ebrei battezzati di nascosto dalle balie e di conseguenza tolti alle famiglie. Ad Ancona la politica di Paolo IV portò nel 1556 alla condanna al rogo di venticinque marrani, ebrei portoghesi battezzati a forza che in Italia avevano ripreso la vecchia religione».

==============================================================================================================

 

 

Medici women : portraits of power, love and betrayal from the court of Duke Cosimo I by Gabrielle Langdon Language: English  Type:  Book  Internet Resource Publisher: Toronto : University of Toronto Press, ©2006. ISBN: 0802038255 9780802038258 | OCLC: 62430497  Subjects: Medici, House of | Cosimo -- I, -- Grand-Duke of Tuscany, | Medici, House of | More Subjects ... More Info: Table of contents only

 

 

=================================================================================================================

 

From: "Dura Dumont, State University of New York at Oneonta"  <dumontd@oneonta.edu> Date: August 3, 2007 11:37:50 AM EDT
Subject: REVIEW-Perra on Sonnino, _This Has Happened. An Italian  Family in Auschwitz_


Piera Sonnino. _This Has Happened. An Italian Family in Auschwitz_.  Translated by Ann Goldstein. Foreword by David Denby. Epilogue by  Giacomo Papi. Afterword by Mary Doria Russell. New York: Palgrave  Macmillan, 2006. 218 pp. Illustrations, bibliography. $21.95 (cloth),  ISBN 978-1-4039-7508-9.

Reviewed for H-Italy by Emiliano Perra, Department of Historical  Studies, University of Bristol The Destruction of a Family

The English translation of Piera Sonnino's _Questo ט stato_ is a  welcome contribution to the literature dedicated to the ordeal 
experienced by Italian Jews during the Holocaust. The memoir,  originally titled by the author _La notte di Auschwitz_, was written in 1960, but was released to the public only forty-three years later. [1] It is the riveting account of the sufferings brought upon a  Genoese Jewish family of eight members by the Fascist and Nazi  persecutions, culminating in their arrest by the Italian police and  deportation to Auschwitz. Only Piera made the journey back. The text  is a powerful reconstruction of the destruction of a family, also  displaying literary qualities that go beyond its pure testimonial value. The memoir can be divided into three sections. As David Denby points  out in the foreword to the volume, the first one opens "a little  stiffly" (p. 4) with the description in broad brushstrokes of the  Sonninos' Southern origin and middle-class social position, although  lowered to a level of "dignified poverty" (p. 25) which they hid to  everyone outside the family. With an insightful remark, Sonnino  writes that this socially rather reclusive attitude implicitly  implied abiding by the official optimism of the Fascist regime, which  did not "tolerate economic catastrophe" (p. 35). Moreover, and  tragically, the family's determination to stick together in the face  of adversity did not help them in finding escape routes, and may have  actually "hastened their destruction" (p. 10), as Denby notes.

The second part reconstructs the family's first encounter with the  catastrophe, represented by the gripping stories of persecution heard  from German Jews arriving in Genoa in 1934, and describes in a  limited number of pages the "lightning bolt" (p. 37) represented by  the anti-Semitic laws of 1938. The memoir then recounts the year  following the armistice of 8 September 1943. Here the book describes  a desperate running in circles, from Genoa to Sanpierdicanne,  Pietranera di Rovegno, to Genoa again, and Carignano. In these places  the Sonninos experienced, along with fear and hardships, the  solidarity of local communities. Sonnino explicitly recalls one "poor  peasant of Sampierdicanne" who did not divide humanity between Jews 
and non-Jews, but "between those who possess everything and those who  possess nothing" (p. 41), as well as his fellow villagers, the  employer of her sister, Maria Luisa, who offered a safe refuge, and  even the marshal of the _carabinieri_of Rovegno who, instead of  putting the family under arrest, informed them that the small town  was not safe anymore for them.

Sonnino expresses her gratitude to all these people, as well as to  the German woman whose offer of warm tea and a piece of bread is seen  by the author as a display of the real Germany, uncorrupted by  Nazism. At the same time, not unlike in Primo Levi's works, there is  no desire for revenge in her description of perpetrators, such as the  Italian policemen who arrested her along with her family--even though  they have, in her memory, the face of death (78). In 1944, after months of restless wandering in the Genoese  countryside, the Sonninos had no  alternative but to return to Genoa.  Thanks to the help provided by the secretary to the cardinal of Genoa  Don Repetto, the family found accommodations until their capture nine  months later. The fact that the house in which they were arrested was  situated on the same street where the family first lived in Genoa  adds an eerie irony, but it also indicates the lack of viable escape  alternatives.[2]  The arrest closes one section of the memoir, with the family on the  transport to the "center of the nightmare" (p. 98), and opens a new  one, set in the camps. Here, Sonnino's writing becomes even more  evocative, her descriptions more powerful (and successfully rendered  in Ann Goldstein's translation). The camps--first Auschwitz, then  Belsen, Braunschweig, and Bendorf Am Main--were all hellish places.  The physical symbol of this living inferno was represented by the  mud: "a sea of mud, a plain of mud. A freezing, dark, muddy madness" a mud never seen before, so hostile that it seemed alive, "as if  death had given birth to a monstrous, vermin-like form of life,  treacherous and perfidious" (pp. 97, 106). In the extreme conditions  of the camps, where even nature was hostile, Piera's only comfort was  her closeness with her two sisters, Maria Luisa and Bice. Maria Luisa  was the strongest of the three, able to instill hope and faith in  Piera's and Bice's hearts. When Maria Luisa was suddenly transferred  to another camp, Bice's health and will to survive quickly  deteriorated. In excruciating pages, we read of Piera's desperate  attempts to comfort her sister, Bice's death, and the ghastly  description of the disposal of the body.  From that moment on, Piera's memories became "confused, detached,  impersonal" (p. 139). Sonnino's account reflects this loss of  lucidity. Of the Bendorf am Main camp where she was transferred at  the end of March 1945, Sonnino preserved only an "animal memory" (p.  139). The distinction between memory and hallucination is blurred.  The writing reflects the numbing of her senses. Instead of the  precise and suggestive descriptions of previous events in the camp,  her style is now broken, composed of very short sentences, with no 
room for reflection, as in the description of the last transfer  before liberation: "they push us into a railroad car. They close the 
door. The train moves. I have no sense of direction. Again an  absence.... I wake up on something soft and hard at the same time. I  touch it. There are legs, it's a stomach, it's a bed. A face. Frozen.  I have slept on a dead woman. Again a void" (pp. 140-141). The next moment of consciousness, after these hallucinated memories,  came on 17 May. The war was over. Sick but alive, in September Piera  returned to Italy. After the war, she married the _l'Unitא_journalist  Antonio Gaetano Parodi, became close to the Italian Communist Party,  and gave life to her two daughters, Bice and Maria Luisa. While absolutely engaging to scholars with an interest in the history  and memory of the Holocaust (in particular in relation to the Italian 
case), this edition of the memoir is clearly targeted at a non- specialist public. The volume is supplemented by David Denby's 
foreword, a brief historical note by the translator Ann Goldstein, a  fourteen-page photo section, an interesting epilogue by Giacomo Papi (the journalist of _Diario_who first read the memoir) with more   details about the months spent by the family in hiding as well as  about Piera's life after the war, a selected list of further  readings, and a reading group guide for the memoir. The book's only  weakness is perhaps represented by the afterword by Mary Doria  Russell, whose pages on "what went right in Italy" (pp. 179-210) seem  at times to present a rather one-sided description of Italy's  relationship to the persecution of the Jews, as well as displaying  some factual inaccuracy, as in her reconstruction of the events  surrounding the round-up and deportation of the Jews of Rome (p.  196). In fact, contrary to what claimed by Russell, the German  looting of 50 kilograms of gold preceded the round-up.[3] But these  are minor complaints, which by no means diminish the value of this  important memoir, which fully deserved to be selected as a runner-up  for the 2006 National Jewish Book Award, Biography and Autobiography  Category.

Notes

[1]. It first appeared in the special issue "Memoria" of the magazine  Diario_ (23 January 2003), and was later published in volume as  Questo ט stato. Una famiglia italiana nel lager_ (Milan: il  Saggiatore, 2004).

[2]. For a similar, although less tragic, episode see Aldo Zargani,  _Per violino solo. La mia infanzia nell'Aldiqua 1938-1945_(Bologna:  il Mulino, 2002 [1995]), 34-35.

[3]. See Robert Katz, _Fatal Silence: The Pope, the Resistance, and  the German Occupation of Rome_(London: Weidenfeld and Nicolson, 2003), 74.

-->> ASSEI

Web Hosting · Blog · Guestbooks · Message Forums · Mailing Lists
Easiest Website Builder ever! · Build your own toolbar · Free Talking Character · Email Marketing
powered by bravenet.com